כלה- אורה אחימאיר הוצ' עם עובד 2013

קוראים ומספרים לחברים

אורה אחימאיר יוצאת לחקר ספרותי-בלשי במהלכו היא מתוודעת לקורותיה המרתקים של אמה- חיה, בת למשפחה חרדית מצפת, שלומדת באופן מפתיע בבית הספר היהודי צרפתי- אליאנס, שהוא כנראה המקפצה הלא מתוכננת להתרחקות של חיה מאורח החיים החרדי גליציאני התאהבותה בשוטר היהודי דוד גלעדי קראוס, העזיבה לירושלים ואימוץ אורח חיים חילוני מודרני.

הדבש והעוקץ בסיפור חייה של חיה, האם, נעוץ באהבתה הגדולה לדוד בעלה, אהובה שנרצח על ידי ערבי רק 4 ימים אחרי החתונה, אירוע שמלווה את חיי האם עד יומה האחרון, למרות נישואיה לעזריאל שאול אביה של אורה, הטרגדיה של אהבתה הבלתי ממומשת משפיעה על חיי המשפחה ועל יחסיה של האם עם בעלה, ילדיה ואורה במיוחד.

החומרים של הספר נפלאים לכתיבת רומן בעל מאפיינים בלשיים, יש סיפור טראגי, ויש מספרת בולשת וחוקרת, יש רקע היסטורי מרתק, בקיצור יש הכל כדי ליצור סיפור מרתק, לדוגמא נסיעתה של חיה להונגריה לקבל "חליצה" מאחיו הצעיר של דוד, ילד שמלאו לו זה עתה 13 שנים, מקור נפלא ליצור סיפור דראמה מרתק, אך כפי שהינכם מבינים, זה לא קורה.

אורה אחימאיר אוחזת בידיה רק את הפוטנציאל לרומן ביוגרפי קצת בלשי אפילו, אך "מפספסת" בגדול.

בשורה התחתונה היא מספרת/ מתעדת תקופה היסטורית רבת עניין ואולי לא כל כך מוכרת, היא עושה זאת בעושר לשוני מעורר השתאות, אך כסיפור שיש לו ערך ספרותי, יש לטעמי החמצה גדולה.

מה שהשפיע עלי מאוד במהלך הקריאה הוא השפה, הלשון של המחברת, זו שולטת במבוכיה של השפה העברית, ממש מעוררת השראה, לזה אני קוראת אומנות, לדעת לשזור את המילים במשפטים כל כך מדוייקים כדי להעביר את המסר, כאילו שאין בעייה "להגיד" בדיוק את מה שיש להגיד, ולא לעמוד לנוכח התסכול של "אין לי מילים כדי לתאר את מה שאני רוצה להגיד" ועל כך שאפו ענק.

מעבר לזה הייתי רואה בספר תיעוד נדיר של תקופה מרתקת שמשלב בין סיפורים ואנקדוטות לבין קטעים ארוכים מלעיטים בידע שמאביסים את הקורא בפרטנות ובפרשנות, כאילו אין המחברת סומכת של האינטליגנציה של הקורא להבין. שום דבר היא לא מותירה לדימיון, משהו מאוד דידאקטי שולט באופן המסירה של הדברים.

ומה הכי הציק לי? אין דיאלוגים בספר, כמעט אין, אלא טקסט שקטעים רבים ממנו הינם ארכניים ודי משעממים. כדי להיחשב סופר, צריך לדעת להעביר מסר דרך דברי הדמויות והתנהגותן, זו אומנות נפלאה, וסופרים שאומנותם כזו מייצרים סיפורים נפלאים. אנחנו לא במאה ה 19 שסיפורים מסופרים בגוף שלישי על ידי מספר כל יודע, שגם מספר וגם מסביר  לקורא, אולי הוא לא יבין בעצמו.

אנחנו בעידן אחר לגמרי. מספיק לתת "חוט" הקורא יתפוס ויגלה בעצמו את המסרים הגלויים והחבויים. תסמכו על הגדולה של הקוראים. אין צורך להאביס אותנו.

אז אם תשאלו אותי, "אורנה לקרוא?"

"לא לרוץ" אני אענה, מתאים למי שאוהב היסטוריה, אך מי שאוהב סיפורים שירוץ לספרים אחרים.

אוהבת את כולכם

אורנה- תודעה ואנרגיה

מוזמנים גם לבלוגית הטארוט שלי: http://ornashafrir.blogspot.co.il/